החלטה בתיק רע"א 8836/04

           ביום 3.5.02 ניתן תוקף של פסק בוררות להסכם שהשתכלל בין הצדדים. ביום 31.3.04 הגישו המשיבים לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאישור פסק בורר. מנגד, הגישה המבקשת, ביום 16.5.04, לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבורר. הבקשה כללה גם התנגדות לבקשה לאישור פסק הבורר. המבקשת טענה בבקשת על פגמים מהותיים שנפלו לטעמה בהליך ובפסק הבוררות. מנגד, המשיבים טענו בבקשתם, כי המבקשת איחרה את המועד, שכן הגישה את בקשתה 24 חודשים לאחר שניתן פסק הבוררות.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ב' אוקון) אישר את פסק הבוררות בקובעו, כי מאחר ופסק הבורר ניתן כבר ביום 3.5.02, המבקשת איחרה את המועד בהגשת בקשתה לביטול פסק הבורר, בהתאם לתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ח-1968.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שבה המבקשת על טענותיה כפי שהעלתה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקשת הוא, כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר לא חלף על-פי העילות הקבועות בסעיפים 24(1) ו- 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. לטעמה, סעיף 27(ד) לחוק הבוררות קובע, כי המועד האמור בסעיף 27(א) לחוק לא יחול על בקשת ביטול על-פי עילת הביטול האמורה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות, לפיה רשאי בית-המשפט לבטל פסק בורר במידה ולא היה הסכם בוררות בר תוקף. עוד טוענת המבקשת, כי השמאי חרג מסמכותו וכי בין הצדדים לא היה הסכם בר תוקף.  

           מנגד, תומכים המשיבים בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את בקשת רשות הערעור.

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא רק במקרים בהם עומדת להכרעה שאלה בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית ו/או משפטית גבוהה, שיש לה היבט עקרוני-כללי החורג מגדר עניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו רע"א 5991/02 עופרה גוירצמן ואח' נ' רות פריד ואח' (לא פורסם)). עניינה של המבקשת איננו בעל היבט עקרוני כלל. המבקשת לא הצביעה על שאלה עקרונית בעלת חשיבות החורגת מעניינה הפרטני, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

           אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות.

           תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968 קובעת:

"10. אישור הפסק

המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8, ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק; לא התנגד כאמור, יאשר בית-המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי הדין." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.]

             סעיף 27(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 קובע:

"27 המועד לבקשת ביטול

(א) לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות חוץ." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.]

           לפי תקנה 10 האמורה, רשאית הייתה המבקשת להתנגד לאישורו של פסק הבוררות "...ובלבד שלא יאחר מהמועד הקבוע בסעיף 27 לחוק...". ברם, פסק הבורר ניתן ביום 3.5.2002, והמבקשת הגישה בקשתה לביטול הפסק רק ביום 16.5.2004, כלומר כשנתיים לאחר שניתן פסק הבורר. מטעם זה דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה לביטול פסק הבורר ואכן אין מנוס מלקבוע, כי המבקשת איחרה את המועד בהגשת בקשתה.

           כמו-כן, לטענת המבקשת, לא היה הסכם בר תוקף בין הצדדים בנוגע למבנים שניתנים להעברה.

           אין בידי לקבל טענה זו. שכן, טענתה זו של המבקשת טענה סתמית היא והמבקשת לא הניחה כל תשתית עובדתית המוכיחה אותה.

           עוד טוענת המבקשת, כי השמאי "חרג מסמכותו בהתערבותו בגובה הפיצוי שמגיע למשיבים בגין המבנים בכלביה שניתנים להעברה".

           המבקשת לא הצביעה על חריגה מפורשת של הבורר מסמכויותיו במסגרת הבוררות ולא מצאתי, כי נפלה כל טעות בהפעלת סמכותו. לפיכך, דין טענה זו של המבקשת להידחות. כמו-כן, כידוע, המגמה היא לקיים את פסק הבוררות ולפרש את העילה של "חריגה מסמכות הבורר" בצמצום:

"אין לך ביטוי רב משמעי יותר מהדיבור 'סמכות', ואין לך מונח משפטי שנדחסו להגדרתו שיקולים כה רבים של מדיניות שיפוטית כמו המונח 'סמכות'... אכן, אם בסוגיות מסוימות יש צידוק להרחיב את משמעותו של הביטוי 'סמכות', אין הדבר כן בדיני בוררות, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ראו ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב (4) 605, 612) [ההדגשה הוספה - ס.ג'.].